.png)
_edited.png)
בפרק 89 בפודקאסט פגשתי את ליאור פיש ויזגאן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, כדי לשוחח על כלים לשמירה על שליטה רגשית בתקופות של מתח ולחץ, ומה עושים כשכל מה שמסביב מרגיש לחוץ. השיחה, שנערכה יומיים אחרי כניסת הפסקת האש בצפון לתוקף וקצת יותר משנה אחרי תחילת המלחמה.
החדר שבו אנחנו נפגשים שקט ומואר. בחוץ, המצב במדינה של שקט מתוח. אחרי יותר משנה של מלחמה והפגזות, יש רגיעה בצפון. פגשתי את ליאור מיד אחרי פרוץ המלחמה, ומאז עשינו סדרת כתבות. נפגשנו שוב גם היום. וכשאני פוגש את ליאור, יש תחושה של הקלה. הקול שלה, למרות הכל, שומר על יציבות ומשרה תחושת ביטחון.
שאלתי את ליאור, בימים כאלה, כשכל העולם מסביב מלא במתח ולחץ, איך שומרים על יציבות רגשית? איך אפשר לשמור על שליטה כשכל מה שמסביב מרגיש כאילו הוא בסערה בלתי פוסקת?
"אני חושבת שהתחום הזה של שליטה רגשית מאוד רלוונטי בימינו, במיוחד כשאנחנו חווים אי-וודאות ושיבוש בשגרה שלנו. מה שחשוב להבין הוא שאין לנו שליטה על כל מה שקורה סביבנו, אבל אנחנו כן יכולים לשלוט במידה מסוימת על איך אנחנו מגיבים לזה. זה מתחיל מהמקום של מודעות: לדעת ולהבין איך אנחנו מרגישים, מה עובר עלינו, ומאיזה מקום אנחנו פועלים."
שומע את המילים שלה, וחושב איך גם אני מרגיש לא פעם שאני לא שולט על מה שקורה אצלי בפנים, איך התקופה הזו מציפה אותנו בחרדה ובתחושת חוסר אונים. קשה לי להימנע מהמחשבה הזו של 'מה אני יכול לעשות?'. ליאור מביאה נקודת מבט אחרת – אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות, אבל כן יש לנו את היכולת לשלוט על איך אנחנו מגיבים לה. אני נזכר כמה פעמים ביום אני מוצא את עצמי עוצר לנשום, מנסה להחזיר את השליטה על המחשבות, אך לפעמים זה מרגיש כמו משימה קשה.
אז שליטה זה קודם כל לדעת להכיר ולהבין את הרגשות שלנו?
"בדיוק. הרבה פעמים אנחנו לא עוצרים לחשוב על מה שאנחנו מרגישים ברגע נתון. אנחנו פשוט מגיבים אוטומטית, במיוחד כשאנחנו תחת לחץ. מה שמיוחד בשליטה רגשית הוא להצליח להחיות את הרגש, להכיר בו, ואז לקבל החלטות בצורה מודעת על איך לפעול. לפעמים זה אומר לעצור רגע, לנשום ולהבין מה באמת עובר עלינו, ולא להיגרר אחרי הרגשות בצורה אוטומטית."
ליאור אומרת את זה, ואני שואל את עצמי איך אני מנהל את רגשותיי ביום-יום, איך אני מתמודד עם כל הרגשות הסותרים האלה – גם הפחד והכעס וגם התקווה. הבחירה שלה במילים פשוטות, כמעט קלישאתיות, מזכירה לי את הקול הפנימי שלי, שמזכיר לי לעצור רגע ולפעמים לנשום, לשוב אל עצמי ולנסות למצוא את האיזון.
זה לא תמיד קל, במיוחד כשהמצב מתוח או כשהתחושות של פחד או דאגה לא נותנות מנוח.
"נכון, בהחלט לא קל. כשאנחנו תחת איום או לחץ, התגובות הפיזיות והרגשיות שלנו יכולות להיות חזקות מאוד. מה שאנחנו רואים הרבה בקליניקה, זה אנשים שמרגישים "שהם לא יכולים להשתלט על מה שמרגיש להם בגוף", כמו עליית דופק, חרדה או מתח. הרבה פעמים אנחנו נוטים להתעלם או לדחוק את הרגשות האלה, אבל זה רק מחמיר את המצב. ברגע שמבינים את המשמעות של ההתפרצות הרגשית והתגובות הפיזיות, אפשר לפתח כלים להתמודד איתן."
עצרתי לחשוב, איך התחושות האלה לא רק משפיעות על הגוף, אלא גם על ההתנהגות שלי? איך זה משפיע על ההתנהלות שלי בבית, מול הילדים, עם חברים? ליאור מתארת את מה שאני חווה – התפרצות רגשית, חוסר שליטה – ומסבירה איך כל זה מתחבר להשפעה של הלחץ במציאות שלנו.
איך את רואה את השפעת המצב הנפשי שלנו על התנהגות בסביבה הקרובה? האם המתח שאנחנו חווים משפיע על ההתנהלות שלנו בבית ובמערכות יחסים?
"בהחלט. כשאנחנו לא מצליחים לשלוט ברגשות שלנו, זה יוצא החוצה בדרכים שאנחנו לא תמיד רוצים לראות. אנחנו יכולים להיות עצבניים, חטופים במתח או בייאוש, והילדים שלנו, בני הזוג שלנו או חברים, הם אלו שמתמודדים עם ההתפרצות הזאת. זה קורה פעמים רבות גם בלי שנדע למה זה קורה. כשיש חוויות שלא מקבלות מקום או לא זוכות לעיבוד, אנחנו נוטים לפרוק את האנרגיה הזו בצורה לא מותאמת. זה יכול להיות כלפי הילדים, בני הזוג או אפילו חברים."
מה את מציעה לאנשים שמרגישים שהם מאבדים את השליטה על עצמם בסיטואציות כאלה? איך אפשר לשמור על שליטה מבלי להיכנע לתחושת הכאוס?
"אחד הכלים החשובים הוא להפסיק לברוח ממה שאנחנו מרגישים. זה נשמע פשוט, אבל זה לא. אנחנו נוטים להימנע מדיבורים על רגשות שליליים, במיוחד כאשר אנחנו מרגישים לא נעים או לא רוצים להכביד על אחרים. אבל ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את הרגשות, לפעמים הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה פשוט לדבר עליהם, לשתף את התחושות שלנו עם מישהו קרוב. זה לא רק מקל, זה גם מאפשר לנו לשחרר מתח שנשאר בפנים.
אני מרגיש את המילים שלה נוגעות בבעיה של רובנו – אנחנו לפעמים שותקים, לא פותחים את הלב. אני מודה, לפעמים קשה לי לשתף את מה שאני מרגיש, אבל זה ברור לי עכשיו – כשאנחנו לא מדברים, אנחנו שומרים את הכאב לעצמנו, וזה שוחק אותנו מבפנים.