אשמה וגירושין

הם נשואים כבר לא מעט שנים, התשוקה יורדת, היא בניגוד אליו גם עובדת וגם דואגת לבית.

לחץ בעבודה, כביסה, לדאוג שיהיה אוכל, טובת הילדים, עניינים וכשהיא גמורה מעייפות בשמונה בערב הבנזוג מתעורר ורוצה סקס. הלוואי והיתה לה תשוקה אבל וואלה, אין.

היא לא עושה את זה בכוונה. אבל הוא?! הוא הלך במודעות וכוונה ושכב עם אחרות! בחייאת, הוא בגד בה!

הוא מאשים אותה והיא מאשימה אותו על אשמה וגירושין.

אז מי אשם? היא שלא יכלה לסבול קירבה אינטימית איתו, או הוא ששכב עם אחרות כי… הוא הרגיש דחף בלתי נשלט לעשות סקס?

מפה לשם עכשיו הם מתגרשים ו… לה זה ברור - הוא אשם. הוא אשם בגירושין והוא אשם בפירוק הבית אשמה וגירושין זה התחום שלו, וכו' וכו'. הוא לעומת זאת, טוען שהיא היתה אשמה במצב. היא דחקה אותו לפינה הזו בכך שהיא דחתה אותו שוב ושוב.

הוא שאל אותה מה קורה, ניסה להבין למה היא לא רוצה לשכב איתו. היא לא הסבירה כלום ורק התחמקה.

אז… מה היא בדיוק ציפתה שיקרה. מבחינתו, היא אשמה!

לפני שנחליט מי אשם, בואו נשאל למה בכלל חשוב לנו להטיל אשמה בגירושין?

מהי אשמה בגירושין ולמה חשוב לנו להטיל אשמה על הצד השני?

אשמה היא רגש שיכול לפנות פנימה, כלפי חלקים בעצמי, כמו רגשות אשם, או כלפי חוץ - כלפי אדם אחר - עליו מטילים אשמה.

אשמה מתחברת לאחריות.

בבית משפט פלילי או או בנזיקין, אנחנו מחפשים מי אשם בגירושין , כדי לדעת מי אחראי. ולאחריות - יש מחיר.

הצד שאחראי - צריך לשלם. בעונש, או בכסף.

כן… זה תמיד נגמר בכסף.

בואו נצלול רגע שכבה אחת מתחת לזה.

אוקיי, אשמה זו אחריות ואחריות מצריכה פיצוי, כספי או אחר.

אבל אנחנו לא בבית משפט עכשיו.

ברמה הנפשית, מה גורם לנו להטיל אשמה בגירושין על הצד השני?

הפסיכולוג סטיבן מיטשל כתב שיש אנשים שמארגנים את סיפורי החיים שלהם סביב אשמה, רחמים עצמיים וקורבנות.

מכירים כאלה?

עוד אמר מיטשל שאשמה וגירושין משמשת ככוח מגן מפני רגשות קשים שאנחנו חווים.

ביחסים אינטימיים, הרגשות העוצמתיים הללו עלולים להיחוות כמסוכנים. אנשים שאין להם כלים רגשיים שיכולים להכיל את הרגשות הקשים, משתמשים במנגון ההגנה של אשמה כלפי חוץ.

או במילים אחרות, במקום להתבונן פנימה - מוציאים החוצה. מנגנון השלכה. פיני גרשון אמר שההגנה הטובה ביותר, היא התקפה (לא לא באמת פיני גרשון)

אשמה וגירושין קשורות גם לשליטה

במקומות שקשה לנו להתמודד עם פעולות שעשינו, אנחנו נעדיף לשכנע את עצמנו שלא היתה לנו שליטה על הפעולה. כשאין שליטה, אין כוונה. וכשאין כוונה - אין אשמה וגירושין. איך אני יכול להיות אשם בפעולה שלא רציתי לבצע. לא היתה לי שום כוונה. זה לא היה בשליטתי.

אצל בני הזוג שלנו לדוגמא, היא מספרת לעצמה שלא היתה לה שליטה על כך שלא רצתה לשכב איתו.

היו מיליון גורמים חיצוניים, וכן אולי גם עומס או לחץ נפשי אבל בכל מקרה - לא היתה לה שליטה על זה.

הוא לעומת זאת - כך היא טענה פעל מתוך בחירה. מתוך כוונה. ולכן הוא אשם.

אבל הוא סיפר לנו, או אולי לעצמו, שהדחף המיני שלו היה בלתי נשלט.

כשאין לנו שליטה, אנחנו לא אשמים.

בואו ניקח את זה צעד קדימה ונראה איך האשמה נתפסת בחברה.

איך החברה מתייחסת לעניין האשמה?

האנתרופולוג יוסף גינת חקר את ההבדל בין תרבות האשמה לבין תרבות הבושה. בחברה שמבוססת על תרבות הבושה, אז ההתמקדות היא לא במעשה עצמו, אלא ב- מה אחרים יגידו על העניין.

על בגידה, אשמה ובושה

נניח שאני בוגד אבל חי בשלום עם המעשה. אין לי בעיה מצפונית עם הבגידה הזה. הבעיה תתחיל - כשמעשה הבגידה יתגלה בחברה. אז, אני אתחיל להרגיש בושה - ואז כבר אין שום תיקון למעשה שנעשה. הבושה זה אות קלון.

תרבות הבושה נפוצה בדרך כלל בחברה שמרנית יותר. מתביישים במעשה, כשהוא נגלה ברבים.

לעומת זאת, בתרבות האשמה, הבעיה היא עם המעשה עצמו.

אני מרגיש אשם כי אני יודע שהמעשה עצמו אסור.

אני ארגיש אשם עם עצמי אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשיתי.

מתמקדים במעשה עצמו - ובקורבן.

כשמעשה הבגידה יתגלה בחברה, התגובה של החברה תהיה כעס, והפתרון טמון בענישה, או פיצוי. כך "משלמים" על המעשה, ואפשר להמשיך הלאה בחיים.

כיצד התרבות מתייחסת לאשמה ובושה?

בד"כ תרבות הבושה מיוחסת לחברה מסורתית ושמרנית יותר ותרבות האשמה לחברה מודרנית.

יוסף גינת חקר את תרבות הבושה בחברה הבדואית בנגב.

הדגש בחברה הבדואית הוא לא מה הרגשתו של האדם, אלא מה יגידו האנשים. לדוג', כל זמן שיחסים אסורים בתוך המשפחה לא התגלו, אפשר לחיות עם זה והמשפחה תנסה להסתיר את הסיפור.

אבל, אם הדבר נודע בציבור תהיה זו "בושה" למשפחה. והבושה הזו מחייבת את הריגת הבת מטעמים של כבוד המשפחה.

אדם מתבייש רק כאשר הוא נתפס. השאלה אם הוא חף מפשע או לא אינה נוגעת לעניין.

המצפון לא משחק כאן שום תפקיד.

אשמה ובושה על פי פרויד

בואו נעזוב את הבדואים ונחזור רגע לטענה של הבחור שלנו. הוא אמר "הרגשתי צורך בלתי נשלט לקיים יחסי מין". …. צורך בלתי נשלט…זה דחף.

פרויד אמר שכל בנאדם נולד עם דחפים. נגיד, דחפים מיניים. לפי פרויד, בתהליך ההתפתחות שלנו אנחנו מתמודדים עם המתח שבין העונג לבין המציאות. נגיד, דחף מיני מול קיום יחסי מין עם אחות שלנו.

המתח הזה, מוביל להדחקה של דחפים שלא ניתן לספק אותם. כך מתפתח הסופר אגו שלנו. ומשם הנורמות המוסריות שלנו.

אם כן, פרויד ראה באשמה עמוד תווך בהתפתחותנו מיצור חייתי אל יצור תרבותי.

זה מזכיר לי סרט טבע שראיתי אתמול. טיגריס רעב טרף במבי חמוד. לא ראיתי את הטיגריס אכול רגשות אשם. יווו אנלא מאמין שטרפתי אותו… איזה לא נעים…

בקיצור יש מצב שפרויד צדק… וזה מה שמפריד אותנו מהחיות. השליטה בדחפים….

זה קצת מחזיר אותי לטענה של הבחור שלנו "הרגשתי צורך בלתי נשלט". זה בדיוק המתח שפרויד מדבר עליו.

המתח בין העונג לבין המציאות. וזו בדיוק התפתחות הנורמות המוסריות שלנו. הבחור שלנו לא ראה בעיה מוסרית בכך שהוא שוכב עם נשים אחרות, כי היה לו דחף שהוא הרגיש שהוא חייב לספק.

לכל אחד מאיתנו יש את המוסר שלו. ולנו, כחברה יש גם נורמות מוסריות.

מה דעתכם, זה היה בסדר שהוא שכב עם נשים אחרות?

אוקיי אמרנו שהאשמה של כל אחד מבני הזוג זה מנגנון הגנה של השלכה. בואו נשחק משחק. אם היינו יכולים להסיר את מנגנוני ההגנה של כל אחד מבני הזוג. מה היינו מגלים שם? במקום להאשים את הצד השני, מה היה נחשף?

היינו חושפים פגיעות, דחפים, אולי רצונות הרסניים - כל אלה - רגשות אנושיים.

דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי, כתב שאדם בריא הוא כזה שלא צריך להשתמש בהשלכה כדי להתמודד עם המחשבות ההרסניות שלו.

כן כן, אני יודע הלוואי וכולנו היינו בריאים.

פרויד אמר שהוא לא פגש אדם נורמלי.

וכל זה, לדעתי, בכלל לא בחירה חופשית שלנו.

זו הנפש. כך היא נבנית.

מנגנוני ההגנה האלה, אולי חוסמים אותנו, אבל זה כדי להגן עלינו.

החומות שהנפש בנתה סביבנו, הן לטובתנו.

אפשר לנסות להוריד אותן. אבל בטח לא במכה אחת. בטח לא בבת אחת. זה פשוט, לא עובד ככה.

זה תהליך. תהליך ארוך.

האם בית המשפט מחפש אשמים?

אשמה זה רגש טבעי. זה מנגנון הגנה בילד של הנפש. מנגנון שמשליך צדדים שליליים שלנו - אל עבר אנשים אחרים.

וזה גם חלק מקווי המתאר של המוסר שלנו. של כל אחד מאיתנו בעצמו, ושלנו, כחברה.

אם נקלף את שכבות ההגנה שלנו, נגלה פגיעות רגשית גדולה, ואולי דחפים הרסניים.

אפשר להוריד שכבות הגנה. אבל זה לא המקום שלנו ולא התפקיד שלנו. את זה יכול לעשות רק הבנאדם עצמו, בטיפול אישי. בעבודה קשה, וארוכה.

ואם מדברים על אשמה בגירושין, אז האמת, שהיא בכלל לא משנה. לא בגישור, וגם לא בבית משפט.

בית משפט פלילי או נזיקי מחפש אשמים. בענייני גירושין, בבתי משפט אזרחיים (להבדיל מבית הדין הרבני) אין שום משמעות מי גרם לגירושין. אין שום משמעות מי אשם…..

אפשר להפסיק להאשים את הצד השני וגם להפסיק לחפש אשמים אחרים.